יום הכיפורים שלנו

בימים אלו ימלאו עשר שנים להיותי סניאס של אושו.
לפני קצת יותר מעשר שנים, בקיץ 1998 הגעתי להודו ומאז השתנו חיי. בסוף דצמבר, לקראת  סוף השנה, לאחר שכבר נשביתי בקסמו של אושו, לקחתי לעצמי שם סניאסי – סאטו.

אולי זה מצחיק להגיד שאני סניאס. בשם הסניאסי אני כבר מזמן לא משתמש, והיו תקופות שאפילו הצנעתי אותו מעט. וגם בשנה האחרונה המנייה של אושו אצלי לא ממש בעלייה. מספר אירועים גרמו לי לבחון אותה מחדש:
לפני כחודש, בעודי יושב בפארק בתל אביב ונהנה מהפסקת הצהריים שלי, נתקלו עיני בבחור שפגשתי באשראם בפונה לפני כ9 שנים. הוא הניח מספר תיקים על הדשא ונשכב לנוח. לפי כמות התיקים לא יכולתי לטעות: לבחור אין בית. ניגשתי אליו לברר אם הוא בסדר. הוא זיהה אותי, אך מסתבר שהחליט לא לדבר, כך שלא יכולתי להבין בדיוק מה מצבו. המוח הרוחני המתוכנת שלי העלה רעיון כי אם הוא ב"שתיקה" כנראה שהוא הבין דבר מה רוחני עמוק ביותר... אולם מבט נוסף הבהיר ללא צל של ספק: מדובר בהזנחה פושעת! הבחור הזניח עצמו במשך שנים וכעת הוא הומלס.

יום אחרי זה, בעודי צועד ברחוב, עמד מולי חבר, מפונה, מהימים ההם. לפני כשנתיים נסע לחיות במרכז של איזה מורה רוחני. מבט אחד בפניו הספיק לי כדי להבין: הבחור לוקח כדורים פסיכיאטרים. אמרתי לו שלום, והוא מיהר להמשיך לדרכו.

האירועים הללו עוררו בי מחשבות: האם יש קשר בין ההתמסרות המוגזמת לחיים רוחניים לבין מקום לא טוב אליו מגיעים רבים מבני דורנו, שגילו בהודו את האור?
רבים מאיתנו נכשלו כאשר רצו לחזור אל חיק החיים במערב. ואולי זו הודו שלימדה אותנו שאין שום הבדל בין הומלס לעובד בהייטק? אולי זה אושו שאמר שאין דבר כזה טוב ורע. כמובן שאין לי שום הוכחה שדברים שקורים לאנשים עכשיו קשורים בעובדה שהם היו בהודו. גם אין לי הוכחה שהדברים הללו הינם שלילים. הרי החוויה של האדם את מצבו לא נקבעת על פי מה שאנחנו חושבים עליו מבחוץ. ובכל זאת,חשתי בתוכי שיש כאן נקודה כואבת:
חשבתי על כל יוצאי האשראם שחזרו לארץ והתאשפזו, על אלו שנשארו שם וחיים מהיד לפה, על הבחורות שהגיעו לגיל 40 ועוד לא חשבו על להקים משפחה. חשבתי על אלו שחזרו בתשובה ועל אלו שחיים בדיכאון בשולי החברה.
האין מטרתה  של הרוחניות לחזק אנשים? לסייע להם להתמודד עם החיים, ולא להביא להזנחה ולוויתור על משחק החיים?


כשחזרתי מפונה לארץ, החלטתי שאשאר רק חמישה חודשים ושאני חייב להרוויח כסף ולחזור לפונה.
עבדתי בקייטרינג וגרתי אצל חברים. כל יום שלא היה אירוע הייתי בחוף הדולפינריום, צופה בשקיעה.
ערב אחד, בזמן אירוע, הגיע מנהל הקייטרינג למקום וכשראה אותי עושה הפסקה החליט לקנוס אותי ב 50 שקלים. הלכתי לשירותים, הורדתי את הבגדים, אמרתי למנהל מה אני חושב עליו ויצאתי באמצע העבודה. מהקייטרינג לקחתי מונית כדי להספיק לשקיעה בדולפינריום. משם המשכתי עם חבורה שלא הכרתי למסיבה באומן 17 בירושלים.



אושו ניסה ליצור דור חדש של אנשים שהם לא כבשים. אנשים שהם אריות. הם לא חייבים לשחק לפי הכללים של העדר. אנשים שכן עובדים עם מוסר- אבל מוסר פנימי, מוסר הנובע מתוך מודעות וחיבור לנפש.